הגעגוע לפראי

בוקר, מרכז תל-אביב, את תשומת לבי מסבה צופית המושכת במקורהּ המעוגל חבל משתלשל מגג הבניין, תופסת, מרחיקה מהקיר ומשחררת, תופסת ומשחררת וחוזר חלילה, ללא לאות. נראית כמשתעשעת בחבל. בהתרגשות אני קוראת לרענן, "תראה איך הציפור משחקת", והוא עונה: "ציפורים לא משחקות. היא תולשת את סיבי החבל לשם בניית קן על עץ סמוך." – ולא, לא צילמתי את תמונת הטבע הזאת.

אני בחרתי לצלם את האנושי, האינטימי: טקסים ומצבים הקשורים לבית, למשפחה. מביימת. שולטת בתאורה. בסוגת צילום כזאת כמעט הכול נתון בשליטה. וכמובן השפה, המאפשרת לי לתקשר עם המצולמים. לעומת זאת, התצלומים בתערוכה תמונת טבע #3 מדגימים צלם ממין שונה – צלם הטבע, זה הנוסע לאתרים מרוחקים ביבשה ובים למצוא את מושאי הצילום שלו; לומד אותם, מעודכן במועדי נדידה, אזורי קינון, המלטות ועוד. צלם טבע לא מביים או מנחה את מצולמיו. הוא נמצא מחוץ לאירוע המצולם, מטמיע עצמו בטבע, מסתתר מבעלי-החיים ולא מתערב בתמונת הטבע המתחוללת מולו, משתמש במנגנוני הסוואה בדומה לאלה של עולם החי. והעיקר, צלם הטבע מחכה – בסבלנות אין קץ, שעות או ימים, לעתים בתנאי מזג אוויר קשים – לאותו רגע מדויק שיצוד במצלמתו. והתצלומים – אלה לעולם אינם מעידים על המאמץ.

"לקראת חג המולד, שליש מהספרים המוצגים בחלונות הראווה הם ספרי תמונות של בעלי-חיים… גוזלי ינשופים או ג'ירפות נשלפים על-ידי המצלמה מתוך מרחב, שאמנם הוא גלוי כולו לעדשה, אך הצופה לעולם לא יוכל להיכנס אליו. כל החיות מוצגות כדגים מבעד דופן זכוכית של אקווריום…
הסיבה היא טכנית וגם אידיאולוגית. מהבחינה הטכנית, התחבולות הננקטות על מנת לקלוט דימויים שובי לב – מצלמות נסתרות, עדשות טלסקופיות, מבזקים, שלט-רחוק וכדומה – מייצרות תמונות הנושאות עמן שלל עדויות על אי הנראוּת הקיומית שבתוכה שרויים בעלי-חיים אלה. הדימויים מתאפשרים רק הודות לקיומם של אמצעי צפייה משוכללים… האידיאולוגיה שעומדת מאחורי נקודת המבט הזאת נטועה בתפיסה כי בעלי-החיים הם אובייקט ההתבוננות התמידי: העובדה שהם יכולים להתבונן בנו איבדה כל משמעות. הם אובייקטים של הידע שברשותנו, הגדל בלי הרף עוד ועוד. הידע שנאגר אצלנו על אודותם מסמן את כוחנו ועל כן הוא מסמן את ההפרדה בינם לבינינו. ככל שאנו יודעים יותר, אנו רחוקים מהם יותר."
(ג'ון ברגר, "למה להתבונן בבעלי חיים", על ההתבוננות, תל-אביב: הוצאת פיתום, 1980 : עמ' 20)

ההתבוננות בתצלומי הטבע שבתערוכה מלוּוה בפרשנות השואבת מעולם המושגים האנושי. כך הטריסטרמיות העומדות בראש המצוק מִדַמות בעינינו המאנישות כאילו היו נתונות בעיצומו של ויכוח סוער; ים המלח ההולך וגווע, הפרוש למרגלותיהן, מעצים את הדרמה המתרחשת לנגד עינינו; או הזיקית, שכל אחת מעיניה פונה לכיוון אחר, מטפסת על ענף כהלומת אלכוהול, בעוד שלמעשה היא מפעילה מנגנון משוכלל ומיומן לציד חרקים; או תצלום אחר, שבו זחל הטוואי התלוי על ענף נראה כמי שהתעורר משנתו זה עתה ולא הספיק להתארגן לטקס הצילום; או היצורים הקטנטנים, פרוקי הרגליים, שתצלומי התקריב שלהם מספקים פרטים שאינם נתפסים במבט ראשון והם מהדהדים סרטי מדע בדיוני, מעין גיבורי-על, ומוכיחים גם הם שהטבע עולה על כל דמיון.

תצלומי הטבע שבתערוכה – נופים ואוכלוסיותיהם המגוונות – מספקים ולו במעט את געגועינו לפראי, לבראשיתי, לבלתי ידוע, לעבר הקדמון. יש בהם נופים קסומים שרגל אדם לא דרכה בהם ולעומתם מראות של אסונות אקולוגיים מעשה ידו המחַלֶלֶת של האדם. תצלומי הטבע המרהיב, כמו גם זה הפגוע והפגיע, דוחקים בנו לשמור את אוצרותיו ועליהם.

גליה גור זאב, אוצרת התערוכה