דואט במלכודת

אחר צהריים של שבת אביבית. חזרנו משהות בחיק חורשה בטבע. נסענו במכונית ובחדשות של השעה חמש הודיעו על תאונה בין צעיר שרכב על סוסו לבין רכב 4 על 4. הרוכב נפגע בינוני, אף אחד מנוסעי הרכב לא נפגע. לפעמים, לנסוע ברכב וללמוד מתוכו על העולם זה כמו לשכב באוהל מסתור וללכוד חיה שהופיעה לרגע בתוך המסגרת שמגדירה עדשת המצלמה. צלמים יודעים לספר שלכדו בעדשתם ציפור שלכדה דג במקורה. אבל על הדג הם לא מספרים דבר; כמו הסוס שבוודאי נפצע קשה באותה תאונה.

לצלם טבע שונה מלחיות בטבע ולשים את מבטחנו בטבעו הרוחש ושופע. לצלם טבע זה להתגדר בתוך עצמך, להגדיר את מה שמולך ולפרוס אותו לפרוסות; להדגים ממנו רגע, להדגים פיסה; להגדיר ולמיין: השועל הוא שועל צעיר, גם אח שלו שועל, לא יותר מזה; הציפור היא עגור או אנפה; העטלף הוא אולי עטלפה ועכשיו היא אמא, אבל אין זו עטלפה מסוימת אלא חיה שהיא אולי רק מטאפורה למי שאני ומי שאתה.

מתוך התצלומים אפשר למתוח קו ישר עד לצלם. ברוב התצלומים, כשם שהצלם הוא אחד, מופיעה חיה לבדה. דואט לכאורה. לא תמיד אנחנו יודעים אם רבץ במסתור, אם צילם מתוך רכב, אם שוטט בין שבילים או שט בסירה. אבל ברוב רובם של התצלומים אנחנו יכולים לחוש במתח צלם-חיה. המתח, אגב, הוא של הצלם הצייד, לא של החיה.

ולמרות הסיפורים המלווים את התמונות, בתצלומים מסוימים קשה לזהות את הנוף, את השעה ביום ואת עונת השנה. רבים מן התצלומים מעוררים את התחושה שהחיה נמצאת בכל מקום או בשום מקום, תלושה מן הטבע. אפשר גם לחשוב שבסטודיו צילמו אותה.

אנחנו משוטטים בין תצלומי הטבע המוצגים בתערוכה. חושינו מופנים אל התצלומים היפים שעל הקירות. תצלומים יפים שמצטרפים למאגר תצלומים קודם. מהמאה ה- 16 והלאה, עם פריחת המגדירים למיניהם (מגדירי צמחים, מגדירי בעלי חיים וכו’), זינק המדע קדימה בזכות האמנות, משום שאם עד אז התבסס המדע על תיאורים בכתב, הנה הצטרפו טובי האמנים כדי לתעד, לתאר ולהדגים את נושאי המחקר באמצעות ציור. עם המצאת הצילום הפכו ‘ציורים מתעדים’ אלה לאמנות, והצילום קיבל את סמכות המתעד והמגדיר. ולמגדיר האסתטיקה שלו: אסתטיקת תצפית המנתקת את החיה מן הטבע העוטף אותה.

והטבע? הטבע עוטף גם אותנו. הטבע לא לוכד אותנו כפי שאנו לוכדים חיה.

מורן שוב, אוצרת התערוכה