שדה ומלואו

כשאנו מתבוננים בטבע או בתצלומי טבע, השאלה "מה רואה החיה?" מעניינת לא פחות ממה שאנו רואים או מהשאלה "למה אנחנו מתבוננים בה?".
רוב רובם של התצלומים שנשלחו לתחרות תמונת טבע #1 מציגים חיה נהדרת באמצע הפריים; אבל אמצע הפריים לא מצליח לספר לנו היכן החיה נמצאת. נכון, היא על העשב, או אולי על שפת בריכה, אבל בעצם, כמו בסטודיו של צלם, על רקע וילון תפאורה, היא מבודדת מן הנוף, מנותקת מן הסובב אותה, מנותקת מבני מינה. מנותקת מן החיים. מנותקת, מנותקת, מנותקת.
הצילום ניתק אותה. קוראים לזה אקו-פורן (eco porn): הצלמים משתמשים בעדשת טֶלֶה ולוכדים את החיה (הדימוי מוכר: הצלם, באותה שעה שהוא מצלם את החיה, יכול היה גם לצוד אותה). יותר מאשר אהבת הטבע יש בזה אגוצנטריות לראווה. זה דומה יותר לסיור בגן חיות מאשר לשהות בטבע ולצילום טבע.
שדה הנפרש לעינינו הוא עולם ומלואו. החיה מוצאת בו את דרכה. הבה נתבונן בה בתוך השדה שלה, כחלק מהשדה שלה. תנועות הגוף שלה מגיבות לשדה הזה; היא מרחרחת, היא נדרכת, היא מוצאת, היא מאבדת, היא נפגשת, היא נפרדת, היא מתמצאת בו בדרכה. אפשר שנפרש את תנועתה כאצילית או מצחיקה. אפשר שנשאל: "איך עושה החיה?". אפשר שנתבונן ונתחקה אחר מבטה (כשהחיה מתבוננת בנו, הרי זה משום שאנו פולשים לתחומה).
ואין בו, בשדה, רגע אחד שהוא מכריע יותר מרגע אחר. ›הרגע המכריע‹, שבו ציפור, למשל, לוכדת טרף, הוא רגע של התרחשות עם קצב משלו. הוא גם אינו בהכרח רגע מכריע לצילום. ואולי אין רגע מכריע בצילום בכלל; אלא ישנה התבוננות, ישנו האור שמפסל את המרחב, ישנם יחסים בין גופים, ישנה צבעוניות וישנן התרחשויות. ומרגע שמוגדר פריים מתבררות בו קומפוזיציות.
תערוכת צילומי חיות איננה מגדיר; לא מגדיר ציפורים, לא מגדיר חיות בר, לא מגדיר חרקים, לא מגדיר החיים בעולם התת-ימי. צילומי טבע עשירים מספרים סיפור, לא נועצים את החיה כמו פרפר על קלקר כדי לשומרו במגרה.
מלבד התצלומים שנשלחו לתחרות ונבחרו על ידי צוות של שמונה שופטים, מלווים את התערוכה תצלומיהם של אחדים מצלמי הטבע המוכרים והמובילים בישראל; צלמים שלאהבת הטבע ולשמירה על הטבע מקום מרכזי בפעילותם ובתפיסת עולמם.
נוף הוא מה שנשקף ומתנופף לפנינו, קורא לנו לפקוח עיניים ולראות. חיות הבר יכולות להדריך אותנו בנוף הזה; הביטו בצבי הארץ ישראלי המשקיף מתוך נחלתו – מה הוא רואה?

מורן שוב, אוצרת התערוכה